חודשיים של חיטוב, בלי משקל, בלי תמונות של "לפני ואחרי", בלי רעש .רק כנות, חקירה, והמון הקשבה.
כתבתי בפירוט על המסע שלי, לא כדי להמליץ , אלא כדי לשתף.

ההחלטה:
לפני חודשיים נדלק אצלי משהו. מין קליק פנימי שאי אפשר היה להתעלם ממנו. הרבה זמן הסתובבתי עם תחושת תסכול לא ברורה – לאו דווקא ממראה חיצוני קונקרטי, אלא יותר מתחושת כבדות, נפיחות, עומס רגשי שגרם גם לגוף להרגיש "כבוי".
אני צורך המון תכנים – קורא, לומד, חוקר. במיוחד בכל מה שקשור לבריאות, גוף, ותזונה. אבל מרוב שפע, כבר לא ידעתי מה נכון לי. כל גישה סותרת את השנייה, וכל מאמר משכנע אחרת. רציתי לפשט. רציתי לנקות רעש. ורציתי לייצר שינוי.

נקודת הפתיחה:

התחלתי במקום הכי פשוט – להוריד סוכר ואוכל מעובד. זו הייתה נקודת הכאב הכי חזקה עבורי. גם כשעצמתי עיניים, הרגשתי את ההשפעה של זה עליי. הלחם, בעיקר, היה קשה לי. לחם היה כמו חבר טוב : נוכח, נעים, ממלא. אבל גם זה שגרם לי אחר כך לעייפות, נפיחות, וחוסר שקט.

אז החלטתי להתחיל בקטן. שלושה ימים. בלי סוכר בכלל. בלי פחמימות בכלל. אפילו לא פירות. רק ירקות, בשר, ביצים, טחינה, אבוקדו. בהתחלה היה קשה. מאוד. כאבי ראש, עצבנות, חשק מטורף ללחם. אבל פתאום , משהו התחיל להשתחרר. אני עירני יותר. חד יותר. הגוף שקט יותר. ומיום לשלושה, לשלושה לשבוע. פתאום הגוף משתף פעולה.

לא המלצה:

מה שאני משתף כאן  זו לא המלצה. זו לא אמת אחת. זו לא שיטה. זה פשוט הסיפור שלי. הגוף שלי. הדרך שלי להקשיב לו וללמוד אותו מחדש. כל אחד וכל אחת מגיעים עם רקע, מצב פתיחה, סביבה ואתגרים אחרים לגמרי. ומה שמתאים לי , לא בהכרח יתאים לאחרים.
אני רק יודע להגיד מה עבד לי. ומה לא. ומה גרם לי להרגיש חיוני יותר. עבור מי שזה מדבר אליה – בכיף. אבל אני לא מאמין בלהטיף. רק בלשתף, בכנות מלאה.

מנטליות ותשוקה:

כל תהליך מתחיל בראש. לא מהצלחת. לא מהמשקל. לא מהמספר על המדד. אלא מההחלטה הפנימית שאתה לא יכול להמשיך באותו המסלול. לא רוצה להמשיך לשקר לעצמך. לפעמים זה בא ממשבר, לפעמים מכאב רגשי או גופני , ולפעמים סתם, מהרצון להשתנות.
אצלי זה היה שילוב. גם בריאותי, גם אסתטי. ולא – אין סתירה ביניהם. יש בי רצון להיות בריא, חזק, קל, חיוני. ויש בי גם רצון להרגיש טוב עם הגוף שאני מסתובב איתו בעולם. מותר לרצות את שניהם, ולהבין שהם לא נפרדים.

 מומנטום:

אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי הוא לתפוס מומנטום. לא להחמיץ אותו. לפעמים מגיע רגע כזה , כמו קליק קטן , שבו אתה פשוט מרגיש: זה הזמן. ואם לא נתפוס אותו כשהוא מופיע, הוא יחלוף. לא תמיד יש כוחות אחר כך לרדוף אחריו.
אז כשהרגע הזה הגיע , תפסתי אותו בשתי ידיים. גם כשבחוץ סערות, מלחמות, הפרעות – בפנים שקט. התהליך תפס תאוצה, ואני עם הזמן רק התחזקתי בו. זו לא הייתה תוכנית מסודרת. פשוט החלטה אחת ועוד אחת. ככה בונים מומנטום : בצעדים קטנים, בעקביות, בכבוד לעצמך.

מצבי פתיחה שונים:

אני רווק. יש לי חופש יחסי לעצב לעצמי סביבה שמתאימה לתהליך. אני לא תלוי באף אחד. אבל אני לגמרי מבין , לא לכולם יש את זה. יש מי שמוקפים בילדים, מחויבויות, עומסים שלא מאפשרים מרחב תמרון.
אבל מהניסיון שלי, ברגע שההחלטה מגיעה ממקום עמוק, התשוקה בוערת , שום תנאי פתיחה לא עוצר את זה. תמיד יהיו אתגרים. תמיד יהיו אילוצים. אבל מי שמרגישה שזה הזמן שלה – תמצא את הדרך. גם אם איטית, גם אם חלקית , זו עדיין דרך.

בלי אויבים בבית:

אחד הכלים הכי חזקים שלי : סביבה תומכת. וזה מתחיל מהמקרר. מהמדף במזווה. מהקניות בסופר. מה שאני לא רוצה שיפתה אותי , פשוט לא נמצא בסביבה שלי. המקרר שלי חצי ריק. אני קונה רק מה שצריך, ליום או יומיים קדימה. אין חטיפים "ליתר ביטחון", אין לחם "רק לאורחים". מה שלא משרת , לא נכנס הביתה. וזה נכון לא רק לאוכל. גם למערכות יחסים. גם למידע שאני צורך. גם למחשבות שאני בוחר לתת להן מקום.

חיי חברה – המחיר והתועלת:

יש מחירים שצריך לשלם בשביל תהליך עמוק. אחד מהם הוא חיי החברה. אני לא מדבר על ניתוק מהעולם, אלא על הפחתה מודעת של בילויים שמושכים אותי הרחק מהמטרה. פחות מסיבות, פחות אלכוהול, פחות לילות ארוכים שהגוף משלם עליהם אחר כך.
זה לא קל. אבל למדתי ליהנות גם מהשקט. מהזמן שלי עם עצמי. זה לא תמיד קל, ולא תמיד ורוד , אבל זו איכות חיים אחרת. ודווקא מתוך ההתכנסות הזו, אני מגלה כמה אני מסוגל להכיל, ליצור, לצמוח. לא כל אחת חייבת לצעוד בדרך הזו, אבל חשוב להבין : לתהליך יש מחירים, וחשוב לבחור לשלם אותם מתוך מודעות, לא מתוך כפייה.

כשאין ברירה:

החיים קורים. ימי הולדת, מפגשים, חגים. לא תמיד אפשר להיות בשליטה מלאה. אז מה עושים כשאין ברירה? עושים תיאום ציפיות. מראש. עם עצמך. עם הסביבה. אומרים : "היום אני בוחר לשחרר, ליהנות, לשתות, לאכול."
אבל זו בחירה מודעת. זה לא להישאב, אלא להוביל. וכשיש בסיס של רצף ומודעות, הגוף גם יודע לספוג את זה אחרת. זה לא שובר אותך. להפך – זה מזכיר למה אתה עושה את מה שאתה עושה. למחרת, אתה חוזר למסלול. בלי אשמה. בלי חרטות.

קיצוניות כהתחלה:

כן, בהתחלה זה היה קיצוני. ודווקא הקיצוניות הזו עזרה לי. לפעמים צריך לעבור דרך הקצה בשביל להבין איפה נמצא האיזון האמיתי. לאט לאט, מתוך ההחסרה, למדתי מה באמת חסר לי , ומה סתם הרגל. לא חיפשתי להיות מושלם. חיפשתי להיות מחובר. היום אני כבר מוסיף פירות, בטטות, אגוזים. כשאני בוחר לחטוא , אני בוחר. לא נגרר. לא נשלט. וזה, בעיניי, ניצחון.

הפידבק הפנימי:

לפני שאחרים שמו לב, אני שמתי לב. הגוף שלי דיבר אליי אחרת. התנועה שלי השתנתה. הנשימה, המבט, האנרגיה. הפידבק שהכי חשוב , זה זה שמגיע מבפנים. מחיבור אמיתי לעצמך. כי כשמרגישים טוב, זה מקרין. ואחר כך גם אחרים יראו את זה.

הגיל כיתרון:

דווקא הגיל משחק לטובתי. יש בו יותר בהירות, יותר סבלנות, פחות אגו. המניעים משתנים: פחות צורך להרשים, יותר צורך לדייק. והגוף? הגוף אולי מגיב לאט יותר, אבל הוא גם חכם יותר. כשמתייחסים אליו בכבוד, הוא מחזיר אהבה.

התאמות באימונים:

המעבר התזונתי לא עובר בלי תג מחיר. במיוחד באימונים. הגליקוגן מתרוקן, האנרגיה משתנה, הגוף מחפש דלק חדש. לקח לי זמן להבין את זה, ולצערי זה בא גם עם פציעה. היום אני יודע  לא להעמיס בתקופת מעבר. להקשיב. לתת לגוף זמן להתאים את עצמו. זה חלק מהמסע.

נקודת מבט חדשה:

כמה מהמפגשים החברתיים שלנו סובבים סביב מזון , ולעיתים סביב מזון שלא באמת עושה לנו טוב? פתאום, כשפחות הייתי בסביבת האוכל המעובד, הבילוי הריקני, התפנה לי זמן. התפנה לי שקט. פתאום עלו בי רעיונות. עשייה. עומק. זו לא רק ירידה במשקל , זו עלייה בהקשבה.

לא סוף, אלא התחלה:

לא ניצחתי את המערכת. לא הפכתי לרובוט של משמעת. אבל למדתי על עצמי. פתחתי דלת. רכשתי כלים. וזה מספיק לי. כל יום הוא הזדמנות לחזק עוד קצת. לפעמים אחליק. לפעמים אחזור. מה שבטוח : אני לא באותו מקום שהתחלתי בו. ואם אתם פה וקראתם עד עכשיו , אולי תוכלו גם להתחיל. לא מושלם. לא לנצח. רק להתחיל.